במני נ' במי לב השרון בע"מ

פסק דין

1. התובעת, גב' עדנה במני, היא תושבת היישוב עין שריד (בנה של התובעת, מר אייל במני, שטיפל מטעמה בעניין מושא התביעה, ייצג אותה בתביעה זו).

הנתבעת היא החברה לטיפול במי לב השרון בע"מ, אשר בבעלות המועצה האזורית לב השרון, שבתחומה מצוי היישוב עין שריד.

התובעת תבעה מהנתבעת פיצוי בגין עלות של תיקון שטח החנייה שליד ביתה, אשר לטענת התובעת נפגע במהלך עבודות שביצעה הנתבעת להנחת קו ביוב. עוד תבעה התובעת פיצוי בגין עוגמת הנפש והטרחה שנגרמה לה.

סכום התביעה הועמד תחילה על סך 15,500 ₪, ולאחר מכן הועלה לסך 27,000 ₪.

2.מדובר כאמור בנזק נטען לשטח חנייה שצמוד לביתה של התובעת, כפי שנראה בתצלומים שהוגשו כמוצגים (להלן: שטח החנייה).

בשנת 2007 ביצעה הנתבעת עבודות תשתית, שבמסגרתן בוצעה שוחת ביוב בשטח החנייה.

התובעת טוענת כי בעבודה זו נגרם נזק לשטח החנייה, וכי הנתבעת לא השיבה את המצב של שטח החנייה לקדמותו.

התובעת טוענת כי לאחר פניות אל הנתבעת, בשנת 2008, קיבלה הנתבעת את טענתה והתחייבה לתקן את הנזקים, באמצעות הקבלן המבצע, במסגרת תיקוני תום שנת הבדק, בספטמבר 2008 (כך, במכתבו של מנכ"ל הנתבעת, מר איציק להב, מיום 9.7.08, שצורף לתביעה).

התובעת טוענת כי תיקון זה בוצע באיחור לעומת המועד שהובטח, רק באפריל 2009, וכי התיקון עצמו אינו מספיק, ונותרו בשטח החנייה נזקים שלא תוקנו.

הנתבעת חולקת על טענות התובעת לגבי מצבו של שטח החנייה לאחר התיקון הנוסף, שבוצע בשנת 2009. במכתבו אל התובעת, מיום 14.5.09, כתב מנכ"ל הנתבעת כי אמנם תחילה תוקנה שקיעת האספלט בשטח החנייה באופן שלא היה מקובל אף עליו, אך במסגרת שנת הבדק שב הקבלן ותיקן את העבודה, "הפעם לשביעות רצון המהנדס המפקח וגם לשביעות רצוני".

הנתבעת טוענת כי התיקון השני שבוצע הוא בהחלט משביע רצון, וכי יש לדחות את טענת התובעת שגם תיקון זה אינו תקין.

בכתב ההגנה חולקת הנתבעת על טענת התובעת, כי בתקופת העבודות, וטרם שבוצע התיקון בפעם השנייה, לא ניתן היה להשתמש בחנייה. הנתבעת טוענת כי ככל שנגרם נזק, הוא היה מזערי, ולא היה בו כדי להפריע לשימוש בחנייה. על כל פנים, בתיקון השני, שבוצע בשנת 2009, תוקנה שקיעת האספלט בשטח החנייה באופן משביע רצון, ואין בסיס לתביעת התובעת לפיצוי כספי שיכסה תיקון של שטח החנייה.

3.יש בין הצדדים מחלוקת עובדתית: התובעת טוענת כי בעת ביצוע העבודה, בשנת 2007, הרימה הנתבעת את כל משטח האספלט שבשטח החנייה, אשר לטענת מר במני רוחבו כ- 4 מ'.

מנגד טוען מר להב, מנכ"ל הנתבעת, כי הנתבעת הרימה את האספלט רק בחלק משטח החנייה ("הרצועה השמאלית" של האספלט, בתצלומים נ/ 1 ו- נ/ 2), כיוון שלא נזקקה לרצועת שטח ברוחב גדול יותר, אלא רק כזה שנדרש לצורך התקנת בריכת הביוב, שהמכסה שלה נראה בתצלומים, ולצורך משיכת הצינור ממנה אל הביב הציבורי.

העיד על כך מהנדס חיים יפרח מטעם הנתבעת. הוא סימן, בתצלום נ/ 2, את המקום שבו נראים סימני חיתוך באספלט שבשטח החנייה, אשר מצביעים על רוחב "הרצועה" של האספלט שהורם, לצורך העבודה של הנחת בריכת הביוב (בעמ' 10 – 12 לפר').

מר להב העיד כי קוטר מיכל הביוב שמתחת למכסה הביוב שנראה בתצלומים הוא בין 60

ל- 80 ס"מ, ועל כן לא נזקקה הנתבעת להרים את האספלט ממלוא הרוחב של שטח החנייה.

יתרה מזאת, מר להב העיד על צעדים שנקט על מנת להבטיח שבמסגרת עבודות הפיתוח יצומצמו החפירות רק לשטח הדרוש: "אנו חייבנו את הקבלן להביא בובקט, שזה כלי קטן, וזאת על מנת להבטיח שהוא מבצע את החפירה רק ברוחב הדרוש ולא מעבר לכך, וזאת על מנת למנוע טענות מהסוג שהתובע מציג (שהרמנו את האספלט לרוחב כל הארבעה מטרים)" (בעמ' 14 לפר').

מר להב טען כי כאשר הותקן שטח החנייה (בסביבות שנת 1998), חיפתה אותו התובעת באספלט ללא מצע, באיכות ירודה של עבודה. לשם ביצוע ההתקנה של בריכת הביוב בשטח החנייה, בשנת 2007, נדרשה הנתבעת להרים את האספלט רק בחלקו השמאלי של השטח ("שמאלי", בתצלומים נ/ 1 ו- נ/ 2), ברצועה שרוחבה כמחצית מהרוחב של שטח החנייה, ולא מעבר לכך. לאחר סיום העבודה חיפתה הנתבעת מחדש באספלט את שטח הרצועה שהרימה. חיפוי אספלט זה הוא באיכות גבוהה יותר מחיפוי האספלט שבוצע על ידי התובעת בעת התקנת החנייה, ובתצלומים ניתן לראות את השוני שבין שתי רצועות האספלט, דבר שתומך בטענת הנתבעת כי היא הרימה את האספלט רק בשטח ברוחב שנדרש לעבודה, ולא יותר מכך.